להגיד לכם את האמת ורק את האמת, אני כל כך מתגעגע לרעש התופים, מתגעגע לדרייב ולריגושים שאני מוציא מכל נגיעה בתופים שיש לי בבית. ללמוד לנגן בחיים לא למדתי, לא תווים ולא צלילים פשוט נולדתי ככה. פעם אפילו התחפשתי למתופף בלהקה ואתם בטח שואלים איך נראית תחפושת של מתופף? פשוט מאוד, שני מקלות מאולתרים עם כמה פחי זיתים ומצילה ממכסה של סיר ונשבע לכם שאני דובר אמת. בחיים לא אשכח את התפקיד שלי כמתופף, זה היה בכיתה ד' בדיוק עבדנו על הצגה חדשה בכיתה, היה קטע של כביכול כרכרה שאמורה לחטוף ילד ובלה בלה. בקיצקוצ ברגע שהמורה צעקה לאקשן הכרכרה החלה לנוע ואז באופן טבעי ביותר כיאה לאחד שמתופף על כל מה שזז לקחתי שני עפרונות וניגנתי על השולחן דהירות של סוסים ואז לפתע אני שומע את המורה צורחת מי עושה שם את הרעש הזה?
אני כילד שכל כך רגיל שהמורים צועקים עליו ומענישים אותו לא נלחצתי ועניתי שזה אני. ״תגיע מאחורי הקלעים מיד״ אמרה המורה. לרגע הייתי בטוח שתפקיד בהצגה לא אקבל ואז היא שולפת את המשפט שכל כך החדיר בי אמונה שאני הולך לעשות כסף מהתחביב הזה בעתיד: ״אוריל׳ה אתה מוכשר ואני רוצה שתנגן על דרבוקה את רעש הסוסים״ אין לכם מושג כמה שהתרגשתי מהתפקיד ומהרעיון של לרוץ מהר ולספר להורים שסוף סוף אני מביא להם נחת. מאז הכל שייך להיסטוריה, הכישרון בא עם הגיל והגעתי למסקנה שלנגן על תופים חשוב לי יותר מכל דבר אחר בחיים, אפילו מהלימודים. עם הזמן חסכתי לעצמי כמה ג'ובות וקניתי את מערכת התופים הראשונה שלי שעשתה רעש בכל מגדל העמק. לסיום ורק כדי שהטור הזה לא יראה לכם מצוץ מהאצבע סורו ליוטיוב תקליקו ׳אורי קריספין על גג העולם׳ ותיווכחו
מאת אורי קריספין
