בכל ביקור שלי בבית העלמין אני מקבל בומבה לפרצוף שקשה לי להתאושש ממנה. בתקופה האחרונה יצא לי להיות הרבה שם מכל מיני סיבות. לא מזמן אמא של גיסי היקר נפטרה ונכחתי בהלוויה. יש רגעים שדווקא בהלוויות אין לי מה לומר. עדיין לא מצאתי את המילים המתאימות לנחם. להשתתף בצער אני לא כי כדי להשתתף בצער, במיוחד אצל קרובי משפחה אני מרגיש צורך יותר לתרום פיזית מאשר לזרוק משפט של ניחומים באוויר. רוצה לומר כשמאבדים מישהו יקר למי יש חשק לעשות משהו? אני תמיד אומר רוצים להשתתף בצער תבואו לעזור, לנקות, לארגן לקנות ועוד. היה רגע השבוע בהלוויה שביקשו ממישהו שיכנס לחדר המתים ויסחוב את האלונקה, הרבה היססו להיכנס אבל אני בלי שום פחד נכנסתי לחדר המתים כדי לסחוב את המת.
אני אורי, אחד שכל החיים שלו כותב הודעות באותיות לא סופיות, כי הוא פוחד מהמוות ומהסוף ואוהב לחיות, נכנס לחדר מתים ולא רואה בעיניים. בזמן ההליכה לקבר, המחשבות שלי מתחילות לרוץ, כמה יגיעו להלוויה שלי? מי יסחוב אותי? וכל מיני מחשבות של בן אדם שחושב על המוות עוד בחייו. מסקרן אותי כמה אנשים יהיו בהלוויה שלי, מעניין אותי מה יגידו ומי יגיד מה. אבל עזבו אלו הם סתם מחשבות שברגע שאני עוזב את בית העלמין, הן מתאדות. בתום ההלוויה הגענו לבית האבל כדי לשבת ולשמוע קצת דברי תורה. על השולחן היו מלא אלבומים עם תמונות של הנפטרת שעברו מאחד לשני בזמן שרבי יעיש מרביץ דברי תורה נתבשרנו שנולד בן לאחיין שלי, רצה אלוהים שביום שקוברים את הסבתא יוולד לה נין. לידה, חיים ומוות זה גלגל החיים שלנו, אחד מחזיר נשמתו לבורא ואחר מגיח לעולם.
