אני לא נוהג לספר ולעדכן מה הוא הלו"ז היומי והשבועי שלי אבל מה שכן אוכל לספר לכם, שיש לי יום בשבוע ואני לא אגלה לכם מתי, שאני עושה הפסקה מהכל, הולך לאחד החופים באשדוד, מומלץ עם מצלמה. יושב שעה-שעתיים עם עצמי, מומלץ עם פיצוחים, על ספסל ונותן לעיניים ליהנות מהבריאה. אני בא לרוקן ומתרוקן, ונותן לחיי לעבור כהרף עין. שאלות רבות עולות בראשי ואיתן גם מסקנות. לפעמים אני חושב מה יהיה איתי, עם חיי, הוריי, ביתי היקרה ואיפה קריספין יהיה עוד 10 שנים. באותה נקודה שאליה אני תמיד מגיע יש 3 ספסלים שמסודרים בשורה. אני תמיד לוקח את הספסל הימני שהכי קרוב לים. בספסלים שמשמאל לי מגיעים אנשים נוספים שכל אחד שומר על שתיקתו ויושב בדרכו הוא. יש כאלה שזורקים פירורי לחם ליונים, יש כאלה שותקים, ויש כאלה שממלמלים.
השבוע בעודי יושב על הספסל בוהה בשמיים, מגיעה אישה מבוגרת ויושבת משמאלי. מרגע ישיבתה על הספסל היא לא מפסיקה למלמל ולדבר. לרגע חשבתי שיושב ליידי טיפוס לא נורמלי, כי תנועותיה היו קצת מחשידות, עם הרבה משחקי ידיים מול השמיים. לא מיהרתי לשפוט את אותה אישה, כי זכור לי פעם סיפור שנלקח מהתורה על אותה אישה שישבה והחלה למלמל לה'. שאלו מה פשר הדבר והתשובה הייתה שאותה אישה הייתה מלאת צרות, ולא הפסיקה להתחנן לה' שיעזור לה. ובעקבות אותו סיפור ישר הבנתי שלא כל מי שמלמל ומדבר עם תנועות ידיים לשמיים הוא לא נורמלי ובחיים לא אשפוט אנשים כאלה, ואילו צרות הם חווים. הגיע הרגע לקום מהספסל ולפנות את מקומי לאנשים שרוצים לרוקן או להתרוקן או למלמל. היה שלום ספסל יקר ותאמין לי שלרגע לא הייתי רוצה להיות במקומך.
