יש משהו מדליק בלעבור דירה, הקטע של לארוז ולדחוף הכול לארגזים לא לפני שזורקים חצי מהחפצים בבית לפח ויש את הקטע של אחרי שפורקים את הארגזים ואז זורקים חצי נוסף. הרגישות שלי לדברים זה משהו, פעם הייתי נקשר לשקיות ניילון, כל שקית שהייתי רואה הייתי לוקח הביתה. כתבתי באחד הטורים הקודמים שלי שהרגישות ממני והלאה, אממה שמדובר בעוד חפץ יקר מבית אבא או בכלל אני חושב פעמיים לפני שאני זורק. וככה זה עובד, החפץ אצלי ביד ואז הבלגן מתחיל, לזרוק או לא לזרוק זאת השאלה. תאום אחד אומר זרוק התאום השני אומר תחשוב. במידה ו"שנינו" מחליטים שצריך לזרוק הכול זורם בסדר. ובמידה ואין הסכמה אורזים ואת החלטה לוקחים ברגע הפריקה. תאמינו לי שחודש אני בסרט הזה. הנה היום למשל הגיע הזמן לפתוח ת'ארגזים ושוב פעם דילמה לזרוק או לשמור.
אבל עזבו, בזמן האחרון אני והתאום שבי חיים בשלווה ובנחת אז למה להעיר את המתים. ההיגיון אומר עוברים למקום חדש וזורקים כמעט הכול ולא תאמינו מתוך 28 ארגזים שארזתי זרקתי 8 ארגזים כמה מפתיע? לא אותי. בזמן האחרון אני רק זורק ולא משנה מה מכל הבא ליד. יש רגעים בחיים שצריך לעשות חושבים ולנטרל את כל "המפגעים" עם כל מה שמשתמע מכך. כמה הזוי שביום שעברתי לדירה החדשה מלאה שנה לפציעה האומללה שלי שהשביתה לי את הצורה תקופה ארוכה, אז יצאתי לדרך ארוכה עם מקל ותרמיל כדי להתנקות. השבוע אני שוב יוצא לדרך חדשה ברגל ימין כדי לשכוח. דבר אחד אני בטוח לא אזרוק את המגף האורטופדי שליווה ותמך בי לאורך כל אותה תקופה או במילים אחרות "חברי המגף".
תזכו למצוות
מאת אורי קריספין
