לכל אחד אני מאמין שיש הרגלים כאלה שקשה מתוך הרגל לשנות. בהתחלה הופכים דברים למעשים ואחר כך באופן טבעי הם הופכים להרגלים. אחד ההרגלים שלי שלא נראה שבעתיד הקרוב הולכים להשתנות, זה לישון בסלון. בחיים לא היה לי חדר משלי ותמיד הייתי הילד שמסתובב בבית עם הכרית והפוך ומחפש איפה לישון, שכן גרנו בבית מאוד קטן. בחדר אחד כל האחיות, בחדר השני אבא ואמא בפינת האוכל סבתא שלי. ואני בלית ברירה נוחת בסלון. כשהופכים את הסלון לחדר פרטי יש מלא חסרונות שנהפכו עם הזמן למשקעים. ראשית אתה האחרון שהולך לישון כל המשפחה נפגשים בסלון, הטלוויזיה דולקת אורחים באים והולכים ואני מחכה עם הפק"ל שלי כרית ופוך ומחכה שהסלון יתפנה כדי להניח את ראשי. לפעמים זה קורה בשעות מאוחרות ויוצא שאני פשוט נרדם בעמידה. אפילו שעם הזמן גדלתי ויש לי חדר שינה משלי עם מיטה זוגית ענקית ונוחה אני מעדיף להירדם בסלון, מומלץ עם טלוויזיה דולקת.
יש לי מין קטע בחיים שכל פינה שאני רק רואה ולא משנה איפה במעלית, במקלט, בחניה ובכלל, אני באופן טבעי מדמיין איך אני הופך את הפינה הזו לחדרי הקט. הפנטזיה כילד לחדר משלו הפכה אותי לאחד שמתספק במועט ולא משנה איפה תשימו אותי, אני ארדם. כשאני מחליט שהגיע הזמן לישון הטלוויזיה דולקת, שם סרט ישן שאני מכיר, והולך לישון. כן, בחיים אני לא נרדם עם סרט שלא ראיתי, אין מצב. להירדם עם סרט חדש זה הופך אותי לעייף יותר ותמיד יש איזה חשש שאני אפספס משהו… בתכלס זה חייב להיות סרט שחרשתי עליו עשרות פעמים. סרט שאני ממש מכיר את השחקנים הראשיים, את העלילה בעל פה ואת הסוף ככה שאם אני נרדם אני יודע שלא פספסתי איזה סוף מותח או בכלל. תזכו למצוות
מאת אורי קריספין
