בתחילת השבוע קיבלתי שיחת טלפון מרגשת במיוחד. ״הלו קריספין מדבר דורון קלר זוכר?״ בטח שאני זוכר עניתי לו בבטחה. הקשר המיתולוגי של מחלקה 2 פלוגה ב' גדוד 12 גולני מרמת השרון. הקשר המיתולוגי לרגע לא האמין שאני אקלע ככה במטרה ואשטוף אותו בפרטים שאפילו הוא שכח. ״מה קורה יא אח״ אני שואל והוא עדיין בהלם מהתשובה המוחצת שלי. יש רגעים בחיים שהזמן או הגיל איך שתרצו, גורם לשכוח תקופות יפות בחיים. בתכלס אני אחד שמשתדל להשכיח מהמחשבות שלו תקופות חשוכות ואנשים שלא תרמו לי שום כלום בחיי. רכבת החיים שלי עמוסה במכרים וחברים אני הקטר המוביל והדבק במשימה ומאחורי מלא קרונות עמוסים בכל מיני אנשים.
כל כך הרבה אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי אני חייב להשאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכלו להיכנס אבל זה גם אומר שאני חייב לתת להם ללכת. וכשדורון קלר התקשר השיחה החזירה אותי בשנים והזכירה לי את התקופה הכי יפה שלי בחיים ואת האנשים הכי מקסימים שהכרתי בחיי. לרגע לא יכולתי שלא לזכור את אותו הקשר הסימפטי והמקסים שהתקשר כדי להזמין אותי לאותו מפגש מרגש. לא מזמן התקשרו אלי גם מבית הספר והזמינו אותי לפגישת מחזור. לא התרגשתי ובטח שלא הלכתי. כי זו באמת תקופה שלא אהבתי ומיהרתי לשכוח אותה כמה שיותר מהר ולאו דווקא בגלל הלימודים. כל הזמן הזהירו אותי מהכנות שלי, היא ישירה, מכוונת וחדה כתער ונאמרת לטוב ולרע. בחמישי הבא אני נוסע למפגש עם החברים הכי גברים שהכרתי בחיי, חברים שלא אוותר עליהם לטוב ולרע. נלחמנו ביחד בלבנון, שכבנו במארבים ואכלנו מאותו מסטינג ונשבע שאני מתרגש יותר מבר המצווה שלי
