השבוע יצא לי להציץ בארכיון התמונות שלי ומה אומר ומה אספר יש לי אוצר ביד. הארכיון מתחיל מתקופת הפילים והתמונות עד היום לתקופת הדיגיטל. לקחתי חלק גדול בתערוכות צילום בעיר ובכלל ואם יש משהו שלא עשיתי עד עכשיו הוא תערוכת תמונות שהיא רק שלי בלבד. שואלים אותי ״קריספין מתי זה יגיע?״ ואני עונה שבקרוב. צלם חייב להיות שלם עם כל מה שהוא מצלם, אין לי תמונה ספציפית שאני אוהב, יש לי במאגר תמונות שמשקפות רגע, מציאות עגומה וגם שמחה במקביל. רוב התמונות שלי בכנות לא מתוכננות. אני קם בבוקר ומחליט שהיום זה יום צילומים ונוסע. אני אגלה לכם סוד: את רוב התמונות שלי אני מצלם מתוך הרכב. המצלמה תמיד נמצאת בין הרגליים שלי עם עדשת זום ואני מוציא ושולף בעת הצורך.
אין אצלי שיעורי בית כשאני יוצא לצלם, אני שונא להיות מתוכנת וללכת ביי דה בוק, לפעמים זה בעורקיי ולפעמים זה לא. לא מזמן החלטתי שאני מעלה אלבום תמונות לפייסבוק וקראתי לו ׳צילומי רחוב-אורי קריספין׳. יש רגעים בצילומי רחוב שאסור לך לפספס את הרגע, הכל קורה בזריז ואין זמן לבנות קומפוזיציה. בצילום למדתי שקודם מצלמים ואחרי זה מנתחים או מוחקים אם צריך מהזיכרון (אגב, אני בחיים לא מוחק תמונות) אני מצלם הכל, כל מה שרק אפשר, אני מרשה למצלמה שלי לצלם ואני אפילו לא מסתכל על הצג הדיגיטלי לראות מה יצא וזה לפי דעתי אחד החסרונות בצילומי רחוב. הזמן שאתם מצלם ומתסכל תכף בצג הדיגיטלי כדי לראות מה יצא ואיך גורם לך לפספס את הרגע. פעם, (איך אני מת על המילה פעם, אני פשוט בא משם) הייתי מצלם עם מצלמת הרלפקס הישנה שלי קאנון a1 ונותן לראש לעבוד מבלי לפספס לרגע את הרגע. אניוואי חברים אתם מוזמנים להצטרף לאלבום שלי בפייסבוק וליהנות ועזבו אתכם מלייקים, פשוט ליהנות.
