אני נכנס לדירה אחרי יום עמוס והדבר הראשון לעשות הוא סתם לשבת על הספא בסלון, איך שאני עם הבגדים עם הנעליים ולא זז חצי כמעט שעה. לא עונה לטלפונים לא פייסבוק ולא נעליים. פעם היה לנו הרגל כזה בין כל האחים לחלוץ לאבא שלי את הנעליים שהוא חוזר מהעבודה, ואם יש משהו שאני הכי רוצה ברגע זה שמישהו יחלוץ לי את הנעליים. כשחיים לבד הפנטזיות מנחות אותך לדמיין דברים שאתה הכי רוצה. בעולם חומרי שכזה תראו לי אחד ממגוון הפנטזיות הקיימות שרוצה שיחלצו לו נעליים אחרי העבודה במקום איזה ספא טוב ועיסוי טוב מאיזה פיליפינית. גם כשיש לי הזדמנות לפנטז אני מתקמצן בפנטזיות שלי, אולי בגלל שאני לא רוצה יותר כלום בחיים ואולי בגלל שהספקתי הכול בחיים. יש לי דירה צנועה, ארון בגדים דל, קשת מצומצמת של ידידים וחבר אחד טוב, כן יש לי חבר אחד טוב וזהו. לא רוצה יותר, העולם שלי מלא בידידים ובמכרים וטוב שכך.
הגעתי למצב בחיים שאני עושה את האודישן מי מצטרף למשחק החיים הצנוע שלי ומתוך כל אלה שהכרתי קיבלתי חבר אחד ואני אזכיר פה את שמו, יניב. את יניב אני מכיר כבר עשור וחצי, הוא הכיר את אשתו דרכי ואפשר לומר שזה הזיווג השלישי שלי בחיים. יש להם שלושה ילדים מקסימים. פעם בשבוע אני אצלו ואיך שאני מגיע אליהם שלושת הילדים רצים אלי ומבקשים סיפור. לפני שמיתוש נולדה ילדים היו עוברים ממני והלאה היום אני מוכן לשבת על השטיח לחלוץ את הנעליים ולהקריא להם סיפור. אחד הפאקים הגדולים שלי הוא שאני לא מסוגל לקרוא ספר. קשה לי, אני היפר, דקה אחת ומיד הווריד המרוקאי מבצבץ. העולם שלי צנוע והדרישות ממנו צנועות, כולה ביקשתי שמישהו יחלוץ לי את הנעליים כשאני מגיע מהעבודה ויותר מזה, חזרתי בגיל מאוחר יותר לקרוא ספרים. מעשה בחמישה בלונים עד שהבלון הירוק של אורי יתפוצץ.
